Blanche Neel בלאנש נאאל
המלאך של בית הסוהר1
ב 3 בפברואר 1944 בעיר מורטאן (Mortain), צרפת, נעצרתי במקום בעלי שהצליח להימלט כאשר סוכני הגסטאפו הופיעו בבית הזמני שלנו2.
התא הראשון אליו הובלתי (שכחתי את מספרו) היה סמוך לתא של הסוהרת הגרמנייה. קודם לכן שהתה בתאי הגברת Desbouts .שכנותי בבית הסוהר היו: בחורה הולנדית ,העלמהDreabech , גברת Gaby de Villiers-Bocage וצעירה פולניה שאת שמה שכחתי. בהמשך הסוהרת הגרמנייה העבירה אותי לעיתים קרובות מתא לתא ,אך התנחמתי בכך שמרבית הזמן נשארתי קרובה לעלמה דריבך.
הגבְרת גבי שוחררה באפריל 1944, אך בעלה הוצא להורג ב 6 ביוני 1944 בבית הסוהר בקאן3.
ב-7 ביוני הגרמנים שחררו אותנו פרט לעלמה דריבך שגורשה לגרמניה.
היא נפטרה ברוונסברוק ( Ravensbruck ) ביום שחרור המחנה על ידי הסובייטים4.
ב 6 ביוני, בזמן העבודה,ראיתי בפרוזדור אישה צרפתיה נתמכת על ידי שני חיילים גרמניים, חצי מעולפת, היא אמרה: "עומדים להוציא אותי להורג בירייה"5. גררו אותה לחצר שבה הגרמנים ירו בעצורים. אישה זו, שאינני יודעת את שמה, גרה ברחוב d'Auge בקאן.
לדבריה, היה לה קשר עם איש מהגסטאפו.
נ.ב6 :למיטב ידיעתי, באגף הנשים, הגרמנים לא אספו את הנשים שהיו מועמדות להוצאה להורג. הן לא הועמדו בשורה. נראה ששלטונות הכלא קבעו מי מהן תוצא להורג והביאו אותן כל אחת בנפרד. אני מוצאת את ההוכחה בעובדה שפגשתי אישה אחת בלבד שהובלה להוצאה להורג. נודע לנו ששתיים או שלוש נשים הוצאו להורג, אבל, לא יכולתי לאמת מידע זה.
האישה שעליה סיפרתי סיפרה לאסירים אחרים: "נעצרתי בטעות. אני לא דואגת. אני לא אשאר כאן הרבה זמן מפני ש"החבר שלי" משרת במשטרה הגרמנית, בגסטאפו. הוא יצא לחופשה קצרה בגרמניה. הוא ישחרר אותי מיד עם שובו ".
ניראה שהגרמני מהגסטאפו כשל בתפקידו, לכן נשלח לגרמניה, "חברתו" נעצרה וחוסלה מחשש שנודעו לה סודות מלחמה...
אחרי ההוצאות להורג, הסוהרת הגרמנייה, כמובן ללא כל הסבר, נתנה לנו את חפציה האישיים של האישה. אנחנו, כמובן, סירבנו לקבל אותם. לא ראיתי את ההוצאות להורג, אבל, כמו כל יתר האסירות, שמעתי את היריות בבוקר ובערב, בערך בין השעות 16:00-17:00 (החרימו לנו את השעונים)7. אחרי המטחים האחרונים , בערב, העלמה דריבך ואני, יכולנו לפתוח חלון קטן ולהציץ לחצר, בה התקיימו ההוצאות להורג. ראינו חיילים גרמנים, תחת פיקוח של קצין, שוטפים קיר ותעלה במים רבים כדי להעלים סימני דם. הקצין הביט למעלה, הבחין בנו וצרח מילים שלא הבנו. ברור שציוה עלינו לסגור את החלון ולהיעלם משם.
בזמן ההוצאות להורג הנידונים לא צעקו, פרט לאחד. כשהובל לחצר - כנראה ראה את גופות חבריו שנורו - צרח בקול נואש: "אוי! לא! לא! אשתי, ילדיי,ילדיי...". נשמע צרור קצר...
בערב, הסוהרת הגרמנייה פתחה את דלתות התאים שלנו. האישה הזאת, שהייתה מפלצת כלפי העצירות, נראתה חיוורת ומבועתת. באותו בוקר אמרה לנו בהתנשאות (על אף שניכר שקולה רועד): "האויב נחת על החוף, אך, הדפנו אותו". בערב, היא הייתה כמעט חביבה, היא החזירה לנו את חפצינו האישיים והדגישה: "הצבא הגרמני הגון". נודע לנו ב"טלפון" של בתי הסוהר ובלחישות בפרוזדורים שהתרחשה "הפלישה". שמענו את ירי התותחים, ההפצצות וההמולה העצומה של הקרב. אחרי הצהריים שרר בבית הסוהר אי שקט. הגרמנים העבירו תיקים וארכיונים.ניכר שהיו בפאניקה.את ארוחת הצהרים חילקו מאוחר. את ארוחת הערב לא חילקו כלל, היות ודלתות התאים היו פתוחות הובילו אותנו לרוטונדה של בית הסוהר (שכיפתו זכוכית). העמידו אותנו עם הפנים לקיר ואסרו עלינו לדבר. חווינו שעות של חרדה איומה. העלמה דריבך התפללה בלחש ויתר האסירות ענו לתפילתה.
בלילה,אינני יכולה לציין את השעה המדויקת,העיר קאן ספגה הפגזה מחרידה בעוצמתה.8 יחד עם סוהרים וסוהרות חמושים, הורידו אותנו למעין מרתף מואר בפנס. היה שם מעט קש. הרשולנו לשבת. למרתף הגיעו גברים מספר -אסירים. אחד מהם סיפר:"לקחו אותנו לתחנת האוטובוסים... כנראה תכננו לשלוח אותנו לגרמניה.9 אנחנו ד....10 את המנועים ,הם לא ייסעו."
ההפצצות לא פסקו, המולת הקרב נשמעה כל הלילה. מאוחר בלילה שמענו מרחוק אש מנשק אוטומטי. האסירים אמרו:"יורים בתת מקלע .האנגלים באים."גם הגרמנים שמעו ,הסוהרת שלנו, שודאי חששה להיות בקרוב אסירה בעצמה, הפכה ידידותית יותר!.בסביבות 4 לפנות בוקר החזירו אותנו לקומת הקרקע והורו לנו להסתדר בזוגות בפרוזדור. הלכתי יד ביד עם העלמה דריבך. היא התפללה בקול רם. סימנו לנו להתקדם לכיוון החצר, לכיוון הרחוב...הסוהרת הגרמנייה עמדה ליד הדלת האחרונה, לחצה ידיים בחיוך.כשהתקרבנו אליה,היא אחזה בידה של העלמה דריבך ואמרה: "את, בואי הנה ". לא הספקתי לנשק את הבחורה הנפלאה והגיבורה הזאת- הקדושה - שלמרבה הצער לא אראה עוד לעולם.
האם הסוהרת לא רצתה לשחרר אותה בצרפת בגלל היותה הולנדית? לא נראה לי. אני חושבת שהיא ניצלה הזדמנות להתנקם בה, בפעם האחרונה ובצורה נתעבת:העלמה דריבך דברה גרמנית שוטפת ובאומץ לב בלתי רגיל הגנה בכל הזדמנות על האסירות, התלוננה והביעה תרעומת על שיטותיה הנתעבות של הסוהרת.
היא, ללא ספק, שנאה את הבחורה שהשתייכה לאצולה ההולנדית (היא הייתה בת למשפחת המלוכה). אצילותה בלטה גם בתנאי חיינו בתאים העלובים. הסוהרת תיעבה את כוחה המוסרי, את אומץ ליבה של אסירה אשר בחוסר כל, ללא כוח וללא סמכות, העזה לדבר בשם הצדק. זאת הסיבה שהסוהרת החליטה להעבירה לבתי כלא אחרים ולבסוף לגרמניה. נודע לי שבדרך דגמר דרירך ניסתה להימלט בקפיצה מהמשאית, ללא הצלחה.
כשאנחנו מתאחדים עם זכרם של האסירים שנרצחו בבית הכלא בקאן, ראוי לזכור גם את דגמר דריבך, אותה כולם בבית הסוהר כינו: "המלאך של בית הכלא".11
נב:הסוהרת הגרמנייה גרה בשטוטגרט Stuttgart לפני המלחמה.
קריאה חוזרת Viviana Agostini-Ouafi : ו Maud Chatelain.
בלאנש נאאל העלתה על הכתב עדות זו במהלך השנה שאחרי שחרור חבל נומנדי.
עדותה שמורה היום בארכיון המרכזי של העיר קאן(Caen) שבחבל נורמנדי תחת הערךTE201.
הכותרת "מלאך בית הסוהר" ניתן על ידינו (נלקח מתוך עדותה של בלאנש.)
מחשש שיפלו לידי בנות הברית. באותה עת היו עצורים כמאה גברים וכעשרים נשים.
? המחנה שוחרר ב 30 באפריל 1945. על סוף חייה של דגמר דריבך,אנטוני ביבור (Antony Beevor )חוזר על אותה איפורמציה: A.BEEVOR "D-Day ומלחמת נורמנדי" בהוצאת קלמן לוי 2009 עמוד 165.
? מודגש בקו תחתון בטקסט של בלאנש נאאל.
ב"ספר הזיכרון של קורבנות הנאצים בחבל קלבדוס ) Calvados) מסופר שדגמר גריבך היא יהודיה הולנדית שהסתתרה ב"לה מאנש"(La Manche ). הגרמנים עצרו אותה ב 23 בפברואר 1944" בוורגונסי" (Vergoncey) קרוב ל"אבראנש" Avranches)), אסרו אותה מספר חודשים בקאן ולאחר מכן שלחו אותה לגרמניה "במכונית עם גבר ושתי נשים". המידע הזה נמצא בכרטיס האישי שלה שבארכיון קורבנות הסכסוכים בני דורנו
Bureau des Archives des Victimes des Conflits Contemporains-BAVCC ) )
של משרד ההגנה בקאן .היא הגיעה למחנה הריכוז ב"רוונסברוק"Ravensbruck (מתוך ספר הזיכרון של קורבנות הנאצים,בקאן ,המועצה הכללית בקלוודוס, המנהלה הכללית של הארכיון המחוזי 2004 עמוד 73 ).